| Chapter 13 |
1 | ויהי אחרי־כן
ולאבשלום בן־דוד
אחות יפה ושמה תמר
ויאהבה אמנון
בן־דוד׃
|
|
2 | ויצר לאמנון
להתחלות בעבור תמר
אחתו כי בתולה היא
ויפלא בעיני אמנון
לעשות לה מאומה׃
|
|
3 | ולאמנון רע ושמו
יונדב בן־שמעה אחי
דוד ויונדב איש
חכם מאד׃
|
|
4 | ויאמר לו מדוע אתה
ככה דל בן־המלך
בבקר בבקר הלוא
תגיד לי ויאמר לו
אמנון את־תמר אחות
אבשלם אחי אני
אהב׃
|
|
5 | ויאמר לו יהונדב
שכב על־משכבך
והתחל ובא אביך
לראותך ואמרת אליו
תבא נא תמר אחותי
ותברני לחם ועשתה
לעיני את־הבריה
למען אשר אראה
ואכלתי מידה׃
|
|
6 | וישכב אמנון ויתחל
ויבא המלך לראתו
ויאמר אמנון
אל־המלך תבוא־נא
תמר אחתי ותלבב
לעיני שתי לבבות
ואברה מידה׃
|
|
7 | וישלח דוד אל־תמר
הביתה לאמר לכי נא
בית אמנון אחיך
ועשי־לו הבריה׃
|
|
8 | ותלך תמר בית
אמנון אחיה והוא
שכב ותקח את־הבצק
ותלוש ותלבב
לעיניו ותבשל
את־הלבבות׃
|
|
9 | ותקח את־המשרת
ותצק לפניו וימאן
לאכול ויאמר אמנון
הוציאו כל־ איש
מעלי ויצאו כל־איש
מעליו׃
|
|
10 | ויאמר אמנון
אל־תמר הביאי
הבריה החדר ואברה
מידך ותקח תמר את־
הלבבות אשר עשתה
ותבא לאמנון אחיה
החדרה׃
|
|
11 | ותגש אליו לאכל
ויחזק־בה ויאמר לה
בואי שכבי עמי
אחותי׃
|
|
12 | ותאמר לו אל־אחי
אל־תענני כי
לא־יעשה כן בישראל
אל־תעשה את־ הנבלה
הזאת׃
|
|
13 | ואני אנה אוליך
את־חרפתי ואתה
תהיה כאחד הנבלים
בישראל ועתה
דבר־נא אל־המלך כי
לא ימנעני ממך׃
|
|
14 | ולא אבה לשמע
בקולה ויחזק ממנה
ויענה וישכב אתה׃
|
|
15 | וישנאה אמנון שנאה
גדולה מאד כי
גדולה השנאה אשר
שנאה מאהבה אשר
אהבה ויאמר־לה
אמנון קומי לכי׃
|
|
16 | ותאמר לו אל־אודת
הרעה הגדולה הזאת
מאחרת אשר־עשית
עמי לשלחני ולא
אבה לשמע לה׃
|
|
17 | ויקרא את־נערו
משרתו ויאמר
שלחו־נא את־זאת
מעלי החוצה ונעל
הדלת אחריה׃
|
|
18 | ועליה כתנת פסים
כי כן תלבשן
בנות־המלך הבתולת
מעילים ויצא אותה
משרתו החוץ ונעל
הדלת אחריה׃
|
|
19 | ותקח תמר אפר
על־ראשה וכתנת
הפסים אשר עליה
קרעה ותשם ידה על־
ראשה ותלך הלוך
וזעקה׃
|
|
20 | ויאמר אליה אבשלום
אחיה האמינון אחיך
היה עמך ועתה
אחותי החרישי אחיך
הוא אל־תשיתי
את־לבך לדבר הזה
ותשב תמר ושממה
בית אבשלום אחיה׃
|
|
21 | והמלך דוד שמע את
כל־הדברים האלה
ויחר לו מאד׃
|
|
22 | ולא־דבר אבשלום
עם־אמנון למרע
ועד־טוב כי־שנא
אבשלום את־אמנון
על־דבר אשר ענה את
תמר אחתו׃
|
|
23 | ויהי לשנתים ימים
ויהיו גזזים
לאבשלום בבעל חצור
אשר עם־אפרים
ויקרא אבשלום
לכל־בני המלך׃
|
|
24 | ויבא אבשלום
אל־המלך ויאמר
הנה־נא גזזים
לעבדך ילך־נא המלך
ועבדיו עם־עבדך׃
|
|
25 | ויאמר המלך
אל־אבשלום אל־בני
אל־נא נלך כלנו
ולא נכבד עליך
ויפרץ־בו ולא־אבה
ללכת ויברכהו׃
|
|
26 | ויאמר אבשלום ולא
ילך־נא אתנו אמנון
אחי ויאמר לו המלך
למה ילך עמך׃
|
|
27 | ויפרץ־בו אבשלום
וישלח אתו
את־אמנון ואת
כל־בני המלך׃
|
|
28 | ויצו אבשלום
את־נעריו לאמר ראו
נא כטוב לב־אמנון
ביין ואמרתי אליכם
הכו את־אמנון
והמתם אתו
אל־תיראו הלוא כי
אנכי צויתי אתכם
חזקו והיו
לבני־חיל׃
|
|
29 | ויעשו נערי אבשלום
לאמנון כאשר צוה
אבשלום ויקמו
כל־בני המלך
וירכבו איש
על־פרדו וינסו׃
|
|
30 | ויהי המה בדרך
והשמעה באה אל־דוד
לאמר הכה אבשלום
את־כל־בני המלך
ולא־נותר מהם אחד׃
|
|
31 | ויקם המלך ויקרע
את־בגדיו וישכב
ארצה וכל־עבדיו
נצבים קרעי בגדים׃
|
|
32 | ויען יונדב
בן־שמעה אחי־דוד
ויאמר אל־יאמר
אדני את כל־הנערים
בני־המלך המיתו
כי־אמנון לבדו מת
כי־על־פי אבשלום
היתה שומה מיום
ענתו את תמר אחתו׃
|
|
33 | ועתה אל־ישם אדני
המלך אל־לבו דבר
לאמר כל־בני המלך
מתו כי־אם־ אמנון
לבדו מת׃
|
|
34 | ויברח אבשלום וישא
הנער הצפה את־עינו
וירא והנה עם־רב
הלכים מדרך אחריו
מצד ההר׃
|
|
35 | ויאמר יונדב
אל־המלך הנה
בני־המלך באו כדבר
עבדך כן היה׃
|
|
36 | ויהי ככלתו לדבר
והנה בני־המלך באו
וישאו קולם ויבכו
וגם־המלך
וכל־עבדיו בכו בכי
גדול מאד׃
|
|
37 | ואבשלום ברח וילך
אל־תלמי בן־עמיחור
מלך גשור ויתאבל
על־בנו כל־ הימים׃
|
|
38 | ואבשלום ברח וילך
גשור ויהי־שם שלש
שנים׃
|
|
39 | ותכל דוד המלך
לצאת אל־אבשלום
כי־נחם על־אמנון
כי־מת׃
|
|